כותרת:
דברים שנאמרו מפי ברק קרניאל באזכרה במלאת 3 שנים לנפילת רס"ן רועי קליין ז"ל
אנחנו חיים בדור לא פשוט, רועי, לא פשוט בכלל. דור שהוא טוב מבפנים - טוב מאוד! ומבולבל מבחוץ - מאוד מבולבל! חשבתי, שאם היית חי בתקופת התנ"ך, בטוח איזה נביא הי כותב עליך כמה פרקים ברוח קודשו. ואפילו בדור תש"ח ודאי היית זוכה לבלדה מפוארת, המתנגנת בפיהם של הלוחמים בדרכם לעוד משימה. אבל בדור הזה, דור לא פשוט, לפעמים הכול הפוך. עליונים למטה ותחתונים למעלה. ולאנשים שכמוך, זמן המסך הולך ומתקצר ומעצבי דעת הקהל החליפו די מהר את העיסוק בך עם השטחי והטפל. כדורגל, מניות, כוכבים נולדים וכוכבים נופלים חזרו למלא את חללו של עולם. הם הפסידו אותך רועי, וגם אנחנו, כי ככה זה כששטים באותה ספינה - כשאחד קודח חור בקרקעית, כולם שוקעים ביחד. אבל האמת רועי אינה יתומה, הרבה שלוחים למקום, ואיך שהוא הצלחת להתיישב על הרבה לבבות. בחודשים האחרונים יוצא לי להסתובב בחלק מבסיס צה"ל ולדבר עם מפקדים. אנחנו חוזרים ביחד על דברים פשוטים ונשכחים מלב - על שעיקר הכשרת הלוחם זה הרוח שלו והאמונה שלו בצדקת הדרך. אני נותן להם דוגמאות, מספר סיפורים, על כאלה שהסתערו ועל כאלה שלא. לך, כמובן, תפקיד מרכזי. אני שואל אותם: "אתם מכירים את רועי קליין"? (פעם הייתי שואל באמת, היום זו כבר שאלה רטורית). אף על פי שהם לא עונים לי אף מילה, הם נותנים לי את התשובה הכי יפה שאפשר לקבל. הם מרכינים קצת את הראש, נהיים רציניים כאלה ודממת הוד שורה על החדר. הם ממשיכים בשתיקתם כשכמו דגל דמיוני מונף לראש התורן וחיוך גדול מצטייר לי על הלב. הם מבינים היטב, רועי, הם מבינים שמשהו אחר הופיע פה. בטח הם שמעו רק קצת, אבל להם זה מספיק. אבל מגיע להם יותר, רועי, מגיע לנו יותר, לתרבות מגיע יותר,וככל שחולף הזמן זה רק יותר נצרך. הרבה כוחות חברו למגנט הגדול שמושך אותנו לחיות חיים שכל כך זרים לנו, לחפש את האושר בחוץ, בעוד קניינים ועוד רכוש. "שדרג, שדרג" הם לחשים לך, ואם לא מצאת את האושר לפי שעה, בטח תמצא אותו בשדרוג הבא. למדנו לגלוש יותר מהר, רועי, אבל לאן זה כבר לא חשוב. גם זמן אוויר יש לנו יותר, אבל מה מדברים - גם זה לא חשוב. הרבה חומר יצרנו פה, הרבה חומר, חסר כיוון, חסר משמעות. אני חושב שחלק גדול כבר מרגיש מחנק, העדינים שבינינו אפילו מצליחים לשמוע את השיר הנוגה של נשמתם - שיר של ציפור בכלוב. התישאר כלואה לנצח? כשהיית עמנו, חייך עצמם היו התשובה. עכשיו, האחריות עוברת אלינו, לכל מי שנמצא פה - מעגלים קרובים ורחוקים. צריך להציף זיכרונות, לדבר עליך, מי שיכול לרשום - שירשום, מי שיכול - שיוציא ספר. זה לא יהיה מושלם אבל זה יהיה הרבה. התרבות מחכה לזה, מחכה הרבה זמן, היא עדיין לא התייאשה, היא צמאה לאנשים כמוך. כמה תשמח היא לגלות מחדש, את הקול הפנימי, ללמוד, שבנאמנות לו טמון סוד האושר. זה אמנם מצריך עבודה, אבל "קשה זה טוב" - זה עושה את זה לשלך באמת (גם את זה היא צריכה ללמוד). כמה תשמח היא לדעת שכוחות סותרים יכולים לחיות ביחד - כפי שחיו בך: עדינות וגבורה, רצינות והומור, חכמה ופשטות, תקיפות וענווה. שתורה לא מחלישה את לומדיה, אדרבה, משפיעה כוחות. היא זקוקה לצליל המיוחד שלך, צליל נקי ואמיתי, צליל בלי זיופים, בלי ויתור עצמי. התרבות צריכה שנדבר עליך, לא בשבילך, צנוע שכמותך - בשבילנו. עוד יבואו ימים, רועי, ימים אחרים, ימים חדשים. אור גדול יופיע, בילע המוות לנצח, ישני עפר יקיצו. וגם אתה תצא מקברך, תתפוס טרמפ לעלי, תדפוק בדלת ותפתיע את שרה והילדים. מן הסתם תארזו ותסעו צפונה - תחפשו נחלה. שבט אשר יהיה מקום מצוין לעצור בו. בטח תקימו חווה על אחת השלוחות של בינת ג'בל, זכותם, קניתם אותה בדם. אחר כך תקימו בית ספר שדה בסוג'וד ועוד אחד בסלוקי, כמו שתמיד חלמת, את המסלולים אתה כבר מכיר. אבל עד אז, אנו זקוקים לך "בדרך", לך ולאמת הנצחית שנשאת בנאמנות כה רבה. זקוקים לך הכי ברור שאתה יכול להיות, מאוד זקוקים. כדי שתזכיר לנו מי אנחנו יכולים להיות באמת. זה לא אחריותך, רועי, זה אחריותנו. עם השנים משימת הזיכרון תלך ותיעשה יותר קשה, רגשות כידוע, מזדקנים. אבל המלחמה הזאת, רועי, אנחנו חייבים לנצח. שלא נפסיד אותך פעמיים, שלא נפסיד את עצמנו.