דברים לזכרו

שם הכותב:
יפעת עפרון אחות של רועי
תאריך:
26/08/2006
כותרת:
דברים שנאמרו באזכרה במלאת 30 יום למותו

רועי יקר ואהוב שלנו,
מאז מותך חלפו כבר 30 יום חלפו רק 30 יום הכאב הוא קשה מנשוא.
וכשמו כן הוא - כאב שקשה מאד לשאת.
בנתיב חייך הקצרים, הצלחת להשאיר חותם בכל מקום בו היית ולכן האבדן והחוסר מורגשים בעוצמה בלתי נתפסת.
אנו שומעים עליך סיפורים וחוויות שעברת, במעגלים השונים בחייך, ואנו נהנים איתך, מופתעים ממך, כואבים איתך ובעיקר, אוהבים אותך ומתגעגעים אליך בכל מאודנו.
איזו נפש גדולה היתה לך. כמה חכם ומוכשר וצנוע, יצירתי, בעל דמיון, תעוזה, קור רוח, נחישות ואומץ וגם כמה רוך ורגישות שפעו ממך, כמה חום ואהבה הענקת, איזה חוש צדק מפותח היה לך, תכונות - שליוו אותך לכל אורך חייך, והתנקזו לרגע אחד ויחיד - הרגע האחרון של חייך, שגם בו, מכלול התכונות הללו בא לידי ביטוי.

אתה רועי שלנו, אך גם של כולם אתה הגיבור שלנו, אך גם של עם ישראל כולו, שלמענו נלחמת עד טיפת דמך האחרונה.
רועי, אתה במחשבותינו ובתודעתינו בכל רגע במהלך היממה ואנו נישא את מורשתך עמנו לעד.
במשך שנים, הקראתי קטעים בטקסי זיכרון, מעולם לא העליתי בדעתי שאעמוד מעל קברך ואשא דברים.
בחרתי לקרוא את "מסדר הנופלים" מאת חיים חפר:

הם באים מן ההרים, מן השפלה, מן המדבר
הם באים - שמות, פנים, עיניים - ומתיצבים אל המסדר
הם באים בצעד גברי, חזקים ושזופים
הם יוצאים מתוך המטוסים המרוסקים ומן הטנקים השרופים
הם קמים מאחורי הסלעים, מעבר לדיונות ומתוך תעלות הקשר
גיבורים כאריות, עזים כנמרים וקלים כנשר
והם עוברים אחד אחד בין שתי שורות של מלאכים
המאכילים אותם ממתקים ועונדים על צווארם פרחים
ואני מביט בהם והם כולם שמחים
אלה האחים שלי, אלה האחים
והם פוגשים זה את זה, עיניים כחולות ושחורות וחומות
והם מזכירים זה לזה שמות וכלים ומקומות
ומוזגים זה לזה ספלי קפה ותה
ומתפרצים פתאום יחד בקריאות: כיפך-הי!
והם פוגשים בקהל הרב רעים וידידים
והמפקדים טופחים על שכם הטוראים וטוראים לוחצים יד למפקדים
והם פורצים בשירה ומוחאים כפיים
ומקשיבים להם בהתפעלות כל יושבי השמים
והפגישה נמשכת יום ולילה, יום ולילה
כי חבורה שכזאת לא הייתה עוד למעלה
ואז פתאום שומעים הם קולות מוכרים בוכים
והם מביטים הביתה אל אבא ואמא, אל הנשים, הילדים והאחים
ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים
ואז מישהו מהם לוחש: סליחה, אבל היינו מוכרחים
ניצחנו בקרבות וכעת אנחנו נחים
אלה האחים שלי, אלה האחים
וככה הם עומדים והאור על פניהם
ורק אלוהים לבדו עובר ביניהם
וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם
והוא אומר בקול רוטט למלאכיו הלבנים
אלה הבנים שלי, אלה הבנים