דברים לזכרו

שם הכותב:
אסי
תאריך:
19/07/2015
כותרת:
אזכרה רועי קליין תשע

קליין, 20 שנה היינו ביחד.
יש שעבורם רועי קליין, הוא דמות מופת מהסיפורים. בשבילי ובשביל עוד רבים כאן בחבורה היית חבר. חבר ילדות. חבר של צחוקים ושטויות. חבר למסע ולדרך.
20 שנה היינו ביחד. כמעט בכל צומת, כמעט בכל שלב.
באותה כיתה בבית ספר יבנה. באותו שבט בסניף בני עקיבא, ולימים באותו צוות ההדרכה, כל אחד הדריך שבט אחר. למדנו ביחד בטכנולוגי בר אילן שעל יד האוניברסיטה (עוד לא היה תיכון רועי קליין ברעננה), ובנבחרת הכדורעף, גם שם היינו ביחד.
שני רחובות בלבד הפרידו ביננו. במשך שנים כל שבת הלכנו ביחד לסניף. שעות של דיבורים וחוויות משותפות. אתה מעולם לא עסקת ברכילות, או חפרת לעומק במקומות שלא היה צריך, רק שיחות רגילות בין חברים, שיחות, שעם השנים הלכו והעמיקו לדיונים עמוקים בנושא שאיפות, כיוונים ומה נכון לעשות בחיים.
הייתה חבר של כולם. ההומור השנון, הקלילות, הצחוק המתגלגל, העיניים הכחולות, חיברו אותך לכולם. לא הייתה אדם של מחנות, היית של כולם. כזה היית וכזה נשארת.
בצומת שאחרי התיכון שוב ביחד, הלכנו למכינה בעלי, שם עיצבנו את תפיסת עולמנו וכעבור שנה התגייסנו ביחד לצנחנים. התחלנו ביחידות החטיבתיות, אוהל ליד אוהל. גם בטירונות היחידה בשטח 904 הייתי רואה אותך מרחק לא רב מאתנו בשטח האש. עברת לאגוז. סיימת מסלול ואנחנו הגענו לסיום המסלול בקלעת נימרוד. שוב נפגשנו בקורס קצינים. קיבלנו צוותים חדשים. עשיה משמעותית ותרומה כל אחד בגזרתו ובתפקידו. גם ביום השחרור נסענו לבקו"ם ביחד ומשם שוב לבית המדרש לבוגרים בעלי. תכננו להתחיל ללמוד ביחד תעשיה וניהול, ואז בפעם הראשונה למעשה, כל אחד פנה אחרת בצומת. אני התחלתי את הלימודים ואתה החלטת לחזור לצבא - להמשיך את השליחות. חזרת לתקופה בצבא, ושוב מספר שנים של לימוד בבית המדרש לבוגרים – עוד זמן איכות ביחד, והפעם כמשפחות זכינו לגור שוב אחד ליד השני, התקרבנו - הפעם זה היה רק במרחק של רחוב אחד.
היית חבר למסע ולדרך, לא גיבור, לא הרואי, פשוט חבר. לפעמים אני הייתי מראה לך לאן לפנות בצמתי החיים, ולפעמים אתה היית מסמן מה האזימוט הנכון, כמו בין חברים. כל אחד נשא את האלונקה בתורו. "איש לאחיו יאמר חזק", כך התחנכנו.

שנים של ביחד, שנים של חברות , 31 שנים של חיים, 31 שנים בהם בנית את עולמך.
לפעמים אני תוהה, איך אדם חריף כמוך שעשה בגרות במתמטיקה בכיתה י, מסוגל היה לשבת במארבים במצטבר חצי שנה ברציפות (כך חישבת פעם). מהירות מחשבה והתמדה - הרי אלו הפכים. גבורת ההתמדה הזאת בשילוב הדיוק והיכולת השכלית היא זו שבנתה בך בשנים האחרונות מדרגות כה גבוהות.

סיסמאות ופסוקים שבתחילה היו חיצוניים הלכו וחדרו לאישיותך. "קשה זה טוב", היית אומר בצחוק בתחילת המכינה, ולאחר שנים, אני זוכר אותך אומר זאת לא רק ברצינות אלא במלא אומר אישיותך. "וטהר ליבנו לעובדך באמת" היינו שרים בצחוק בבני עקיבא כשרצינו להפריע לשבטים האחרים. אצלך השיר - בנה אמת של חיים, עלית במדרגות הטהרה בשנותיך האחרונות.

לפני 9 שנים, היינו כאן ביחד , וזו הייתה הפעם הראשונה שדרכנו המשותפת נפרדה באמת, והפעם לתמיד. אתה עולה ומתעלה לעולם ההולך ובא ואנחנו נשארנו כאן בעולם הזה. ומאותו הרגע, החיים משתנים מאוד. זיכרונות, געגועים, מחשבות. שנים בלעדיך.
לאחר שנפלת, היו תקופות שחשבנו איך להנציח את דמותך. רצינו להקים עמותה או ארגון לזכרך. מחילה - אך לא הקמנו.
אנחנו לא הקמנו, אבל מסתבר שיש אחד שפרש עליך את חסותו. ריבונו של עולם, הוא הקים עמותה בשבילך. כנישא על כנפי הרוח החל שימך לחדור בליבותיהם של כל נערי ונערות ישראל. נראה כי אין כיום נער שלא מכיר את דמותך ולא מתחנך לאורה. רק בשנה האחרונה הצטרפת לשיר "אל ארץ צבי" מיד אחרי יוני נתניהו. מי היה מאמין ?! הדר גולדין, גלעד שער ומקס לוחם גולני הבודד שקבור בסמוך, ועוד נערים ולוחמים רבים התחנכו ולחמו מכוח דמותך ואישיותך.
מעל ומעבר לכל עמל של מי מהחברים, וכמעט ללא שום עזרה, הגיע שימך לכל בתי ישראל. דתיים וחילוניים. חצית גבולות. היית גורם מאחד ומחנך.

מוסדות, כיכרות, תנועות נוער, פעילויות, סמינריונים, מערכי הדרכה ועוד ועוד סיורים ומערכי מנהיגות פועלים ומחנכים לאורך. בשבת ארגון האחרונה ביקרנו אצלנו בסניף באריאל, ושוב היית שם. על הקיר היו תלויות תמונות צדיקים בסולם העולה מעלה. היית בראש הסולם, מעל כל הרבנים בדורות האחרונים. מעל יוני נתניהו הרב קוק והרב אריה לוין. אם היית רואה בוודאי היית אומר שמשהו בחינוך שם מעוות...
נראה כי בתשע השנים האחרונות בהם אתה לא אתנו בארץ, פעלת והשפעת, יתכן אף יותר מכל שנותיך. אני מעריך שבכל יום בקריאת שמע ישראל , ודאי יש משהו, לפחות אחד, שמכוון את מילות הפסוק לאור דמותך.
צדיקים במיתתם קרואים חיים נאמר – אצלך זה כפשוטו.

מאז שנהרגת רבים הימים בהם הזיכרונות צפים. אבל אם להודות על האמת, עומס החיים הוא כזה שלא בכל יום הם עולים. משפחה, עבודה, ילדים, עיסוקים – יש מעכבים...
אבל בכל ערב שבת, בתשע השנים האחרונות, בתפילת קבלת שבת. קצת לפני לכה דודי, בפיוט "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה". אותו פיוט שכל כך התחבר לדמותך. מעט אחרי המילים "שגבנו טהרנו נורא" אז למשך מספר רגעים אנחנו נפגשים. במילים "יודע תעלומות" אתה מופיע. ממש. זה לא זיכרון זו פגישה. לא של פנים אבל של נשמות. תמיד, תשע שנים, כל ערב שבת אנחנו נפגשים.

במוצאי שמחת תורה היה לנו מנהג קבוע. נפגשים בהקפות שניות בהר המור. אני הייתי מגיע מהדרום ואתה מגיע מעלי או מהצבא.
מאז שנהרגת במשך תשע שנים אני ממשיך במסורת. מגיע כל שנה באמצע הלילה. יודע שתהיה שם. מרגיש אותך שם בין מאות הרוקדים. לא רואים אותך כמובן, אבל אפשר להרגיש את שמחת הנשמה שלך. מדמיין בעיני רוחי שאתה שם במעגל הפנימי, קרוב קרוב, נחבא אל הכלים, אוחז את ספר התורה ורוקד בדבקות עצומה בדיוק כמו בשנה האחרונה לפני תשע שנים.

משפחת קליין היקרה, שוש ואהרון, יפעת ונועה, שרה גלעד ויואב. לפני 9 שנים איבדנו חבר ובאותו יום קיבלנו משפחה . פתחתם את ביתכם בפנינו. מפגשים עם החברים, שבתות, שיחות, שיעורים. הקשר שלכם אתנו, הוא קשר של חיים, קשר של חברות , קשר לרועי. כל קשר כזה , הוא מפגש נוסף עם רועי. תודה על כל מה שאתם עבורנו, תודה על כל מה שאתם עבור עם ישראל כולו. עמידתכם האיתנה לאורך כל השנים האחרונות הפכו למופת בקרב משפחות שכולות אחרות ובקרב כולם. תודה לכם שזיכיתם אותנו.

רועי,
מאז אותו קרב קשה בבינת ג'בל בו נפלת, רבים הפרטים שנחשפו מאותו קרב.
האמת שאני מעולם לא חקרתי מה בדיוק קרה שם. תשע שנים עברו ועדיין אני עם אותם רסיסי מידע ראשוניים. לא חקרתי, לא שאלתי, לא בדקתי - היכן הייתה הטרסה הראשונה והיכן השנייה, מה מנע מהדלת להיפתח, כמה רימונים נזרקו לעבר הכוח וג'ינגי שזיהה ראשון את המחבלים ופתח באש. "קליין יוצא באיגוף ימני" הייתה הקריאה הברורה. כל אלו היו עבורי פחות חשובים.
מה שעניין אותי היה : מה קרה שם באותה שעה - בעולמות העליונים. שם בבינת ג'בל, בין חושך אחרון לזריחת הבוקר, בשעה שכה אהבת - מה קרה שם בגנזי מרומים. בין המלאכים, מאחורי הפרגוד, האם נבקעו הרקיעים ? באותה זמן של הבדלה בין חושך אחרון לאור ראשון, כיצד הבדלת אתה בגבורתך בין ישראל לעמים. בין תהומות ומנהרות של רשע, לבין לב טהור ברא לי אלוקים. האם טיהרת את עצמך או שבעצם כל עם ישראל הזדכך כולו אתך. האם היו שם מרכבות אש , או שבענוותנותך ויתרת ? האם היה זה עוד צעד קטן בדרכה של גאולת הקמעא קמעא או קפיצת מדרגה עצומה.
איך צחקת למלאך המוות. ההוא שבדרך כלל כולם פוחדים ממנו. ואתה באותו רגע, נדמה כי הישרת אליו את עיניך הכחולות וצחקת לו. אותו צחוק מתגלגל שלך שכל אחד מאתנו זוכר מתקופת הנעורים. לא שבאמת צחקת, או זלזלת, רק שבמעשיך נראה שהתעלית מעל כל מה שאנחנו מבינים בתפיסתנו החומרית הפשוטה.

בכל התחקירים וספרי המלחמה ינסו ודאי להסביר את מעשה הגבורה שלך. את האמת מה עבר לך בראש איני יודע, אבל הסבר אחד, די פשוט הולך עימי שנים רבות. אינסטינקט של חסד. מידה הנמשכת מעולמות המלוכה. חסד ללא גבול ללא תמורה. חסד של מפקד על חייליו. חסד שנבנה במשך שנים על טהרת הקודש. על התעלות ועמל יום יומי. כל יום בחמש וחצי היית משכים ללמוד מתורת החסד. בדיוק באותה שעה - אינסטינקט של חסד. הפוך מכל מה שנראה. איך בלבלת את השטן. איך זיככת אותנו. "טהרנו שגבנו – נורא".
יש שיאמרו – גבורה. גבורת הגבורות. ואילו לי זה נראה כמו ענוה גדולה. עוז וענוה. עוד סיסמה שהפכת בחייך למציאות.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.