רועי בעולם של דימויים, של ציניות, של קלישאות, של ניהילזם חובק כל, בעולם הזה, מתייצבת לה דמותו של רועי כאנטיתזה ברורה. ומדוע? כי רועי, שכולם כל כך אהבו אותו ואהבו לאהוב אותו, היה אדם של מהות, של פתרונות, של מזג נעים, של חוכמה אמיתית. הדברים שנכתבים כאן באים מעומק ליבי, ויש בהם כנות מוחלטת. את רועי אהבתי מאוד. רועי ואני התגייסנו ליחידת "עורב" צנחנים וכאשר הוקמה יחידת אגוז, עברנו ביחד עם כל הצוות ליחידה החדשה, שמטרתה היתה להילחם בלוחמת גרילה כנגד ארגון החיזבאלה. הצוות שלנו היה קטן ביותר, בסה"כ 12 לוחמים. את רועי "סימנתי" די מהר. כי כשאתה מתגייס אתה נקרע מעולמך התרבותי, האישי והרוחני, וחווה מעין בדידות מסוימת. אבל רועי בשבילי עוגן ברור, אדם שאני יכול לדבר איתו, אדם חושב ועדין. וככה, חלפו להם החודשים והמסלול התקדם, ונעשינו חברים. כשהיו לי מחשבות פילוסופיות (והשירות הצבאי הוא מקור השראה לא רע למחשבות מסוג זה) רועי היה האדם הראשון שהייתי פונה אליו, הוא תמיד היה מבין, משתתף, לא רק באופן שכלתני, אלא גם במובן הרגשי. בתחום המקצועי, רועי פשוט הדהים אותי פעם אחר פעם בנחישות הבלתי רגילה שלו לסיים לדברים כמו שצריך ולא לוותר. כשאני מתכוון ללא לוותר- אני מתכוון לכך שרועי פשוט הגיע ל- 100% מאמץ, למיצוי מלא ושלם של כוחותיו, עד שהיו מספר פעמים בהן חששתי שמא יגיע לאפיסת כוחות. אני זוכר ששאלתי את עצמי מאיפה זה בא? האם מהבית ברעננה? האם זה מ"עלי"? אני מניח שהכל נכון במידה מסוימת אבל גם לא, לאחר זמן, כאשר היכרתי אותו טוב יותר, הבנתי, זה פשוט מובנה באישיות שלו. רועי פשוט היה כזה. וכך, היינו ביחד בשמירות, במסעות, בניווטים, במארבים ובמבצעים. שעות על גבי שעות, שיחות על גבי שיחות, ביחד היינו במסלול, ביחד היינו בלבנון. לבנון הפכה לביתנו הראשון והשני, הכרנו אותה לפני ומלפנים, ורועי, הוא היה תמיד בחוד. הוא הפך ללוחם כה חשוב בצוות עד שלא ניתן היה לוותר עליו ולו למבצע אחד יחיד. הוא היה אחד מאותם גורמים שהפכו את הצוות למשהו מקצועי, רציני, שקט. מבחינה מנטאלית כולנו הבנו שיש לעשות את הדברים כי פשוט צריך לעשות אותם. אני זוכר את רועי צוחק, אני זוכר אותו מדבר, אני זוכר משפטים שאמר, איך תמיד הקשיב בקשב רב, העיר בהומור כשצריך, ופשוט אמר דברים חכמים. השפעתו הטובה על חברי הצוות היתה ברורה וחשובה. בשבילי הוא היה מין תלמיד חכם של פעם, דמיינתי אותו לפעמים כאיזה רב חשוב, אדם שבאים אליו לפתור בעיות, והוא, בחוכמה ובעדינות הנדירה שלו, מוביל את הפונים אליו בדרכו העדינה אל הפתרון הנכון. כשהצוות השתחרר ויצא מהתופת בלבנון, רועי נשאר בצבא. הוא היה יכול להיות כל דבר, מוסיקאי, מהנדס, עו"ד ובעצם מה לא? הוא היה ברוך כשרונות בצורה כזאת, שכל דבר שהיה בוחר היה נשמע הגיוני. אבל לא, הוא החליט להישאר בצבא. אני משוכנע, אני יודע, שמלבד העובדה שהיה טוב בכך, הוא הונע מתוך תחושת שליחות, כזה היה. אהבתו הנדירה לתושבי המדינה, לרגבי האדמה ולרעיון הציוני היו חלק מהותי ממנו ומהחלטתו להישאר כקצין קרבי בצה"ל. כאשר שאלתי אותו "למה גולני?" אמר לי רועי "כי גולני זה עם ישראל". כשהוא אמר את זה, פשוט האמנתי לו, ואיך לא אאמין לו? הייתי בחתונה שלו לפני כמה שנים, מדי פעם נפגשנו, בעיקר בפגישות צוות, בחתונות או באירועים דומים. הוא אמר לי שהוא שוקל לעזוב את הצבא...הוא לא עזב, ואיך יעזוב? אני משוכנע שכמו שרועי נגע לליבי הוא נגע לליבם של רבים אחרים. השפעתו הטובה על הזולת ידועה זה מכבר, ועוד תתגלה ככל שיחלפו השנים. זה לא מיתוס, זה אמיתי, רועי היה איש נדיר. העצב הנורא על מותו של רועי לא יעמעמם בשום אופן את זכרונו החקוק בלב כולנו. אזכור אותו לעד. שאול ציוני